לקרוא את פטנג'לי זה כמו לעשות ברכת שמש

בשדה התודעה אנחנו נעים בין עבודה עם המוכר והלא מוכר. מצד אחד אנחנו חיים עם עצמנו, עם המחשבות, הרגשות ומגוון התחושות הפנימיות כל הזמן ומכירים אותן היטב.

מצד שני, אנחנו מוגבלים בעומק ההיכרות הזאת בגלל הרעש העודף של המחשבות והנטייה של התודעה והחושים לפנות החוצה, להגשים רצונות, למלא תשוקות.

בזירה הגופנית חל תהליך דומה, אנו מכירים את גופינו היטב וגם מגלים בו רבדים חדשים ומופלאים בו-זמנית.

כשאנחנו נגשים לתרגול היוגה מתחיל תהליך מחודש של הכרות עם הגוף, עם התנועה עם כוח הכובד, עם חלקים יותר ויותר מעודנים, עם האופן שבו מונחת כף היד או כף הרגל על האדמה, עם הנשימה המלווה את התנועה, עם הקצב שלנו…..

בכל פעם שאנחנו עולים על המזרן מתרחש הקסם הזה של ריתוק התודעה למקום, לגוף מתוך אימון שחוזר ונשנה, כך פעם אחר פעם אנחנו עולים על המזרן ומתרגלים את אותו הדבר מחדש.

אז איך התרגול של ברכות השמש מצליח להתחדש ככה בכל יום? מדוע הוא לא הופך משעמם?

מכיוון שבכל יום אנחנו מגיעים אליו עם ידע חדש, עם הבנה עמוקה יותר, אולי עם סקרנות לבדוק משהו מסויים או אסימון שנפל על שלב כשלהו בדרך. אנחנו עושים מעגל שלם רק כדי להגיע לנקודת ההתחלה שוב, הפעם אחרים.

אני קוראת לזה לימוד סיפראלי, מכיוון שהתנועה היא מעגלית ומשתנה בו זמנית, משהו הולך ומתפתח, תמיד.

הדבר דומה בתהליך הקריאה של פטנג'לי. בכל פעם שנפתח את הטקסט נעמיק עוד קצת, נגיע חדשים ותהיה לנו הבנה בהירה יותר.

ממש כמו בברכת השמש, גם בקריאת הטקסט, אסימונים נופלים לאורך הדרך ומתוך הלימוד החוזר.

לא מדובר בידע שרוכשים בפעם אחת והוא מתאכסן במוח כאינפורמציה, מדובר בידע חי ואורגני שמעמיק יחד עם התעמקות האימון שלנו.

בכל פעם נחשפים רבדים חדשים, נוצרים הקשרים שונים. סוטרה מהפרק הראשון מהדהדת פתאום עם סוטרה מהפרק השני. ההבנה של הסמדהי מתעצבת ומעמיקה ואתה ההבנה של התודעה, התנודות, המכשולים וכו'.
ממש כמו בתרגול אסאנה בו אנחנו מלטשים ומלטשים את הקיים והידוע כך הלימוד הסיפראלי של הטקסט מלטש ומלטש את ההבנה שלנו. זה לא קריאה בלבד זה אימון לכל דבר.

וכפי שכותב פטנג'לי בסוטרה 1.41 "אז התודעה שוהה כמו אבן יקרה שקופה" .

הליטוש הזה מתרחש בכל הרבדים שלנו, בתודעה, בגוף, בנשימה, במחשבה. הם כולם חלק מאותו שדה ויש לאמן אותם באופן המתאים לכל חלק.

הלימוד המשותף של הטקסט בקבוצה ותהליך של קריאה קרובה הוא הדרך ללטש את המחשבה שמאחורי האימון, את ההבנה של המפה, את הכיוון של הדרך, לקבל בהירות ומילים למה שאנחנו חווים על המזרן, לדעת כיצד להעביר את זה הלאה.

זה לימוד אינסופי, בכל פעם אנחנו מגיעים אליו אחרים ומגלים יותר, מגלים צד שלא שמנו לב אליו לפני, מדייקים.

ממש כפי שברכת השמש היא חלק בלתי נפרד מהתרגול שלנו, ממש כפי שהיא כל יום אחרת, ממש כפי שהאפשרות ללטש אותה היא אינסופית, ממש כך גם ההבנה של פטנג'לי, ספיראלית, משתנה, בלתי נפרדת מהתרגול ואינסופית.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.