יוגה בבית הכנסת

המתפללות והמתפללים בבית הכנסת בים כיפור מתוודים על חטאיהם. אגרוף יד ימין מכה על לוח הלב, והם עוברים על הרשימה ומבקשים מהאל כפרה. גם אני עומד איתם, עטוף טלית, ועובר על רשימת החטאים ומכה על לוח הלב: אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ, גָּזַלְנוּ, דִּבַּרְנוּ דֹּפִי…

יום כיפור הוא הזמנה גדולה להסתכל על עצמנו. למי שמוכן לצאת למסע הזה, התפילה מעמידה ראי לא-מחמיא: כולנו עשינו משהו לא בסדר. אין פה "אם" ואין פה אולי". לא משנה אם אתה רב גדול או מישהו שמגיע רק פעם בשנה להתפלל. אין דרך מלבד להודות: אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ, גָּזַלְנוּ, דִּבַּרְנוּ דֹּפִי.

אבל יום הכיפורים גם מאפשר לנו מחילה וכפרה, כי אלוהים של יום כיפור הוא אלוה סליחות.

היכולת שלנו לבקש סליחה עוברת דרך היכולת שלנו להתוודות, והיכולת שלנו להתוודות עוברת דרך הבחינה העצמית, חשבון הנפש.

גם היוגה רואה בהסתכלות על עצמנו את השער להתקדמות רוחנית.

ההתקדמות הרוחנית ביוגה סוטרה

התפיסה היוגית, כמו למשל זו שמבוטאת ביוגה סוטרה של פטנג'לי, איננה עוסקת בחטאים או במערכת היחסים בין האדם לאלוהיו כמו שהיא עוסקת בהכרת האדם את עצמו.  

בפרק השני, פרק ההגשמה (סדהאנה פדה), פטנגל'י אומר שמטרת הקריה יוגה, היוגה של הפעולה, היא לטפח את הסמדהי ולהחליש את הקלשות. הסמדהי כלומר מצב התודעה הרחבה. הקלשות הן המכאובים, שורשי התפיסה המוטעית שלנו.

את טיפוח הסמדהי ואת החלשת הקלשות, אומר פרשנו הגדול של פטנג'לי, ויאסה, מבצעים על ידי prasmkhyana – פראסמקאינה, מדיטציה רפלקסיבית.

הנה ההזמנה הגדולה להסתכל על עצמנו.

הפרקטיקה היוגית, משוחררת מעול החטא והעונש, מזמינה אותנו להסתכל על עצמנו. עם השנים התשכללו אופני ההסתכלות העצמית. אפשר לשבת לישיבה שקטה, אפשר לעקוב אחרי הנשימה, אפשר להתבונן בגוף בתנועתו. אפשר לבצע אימונים שונים שמבהירים את התודעה ומצלילים את המבט, אבל ההזמנה הראשונית, העמוקה, הבסיסית היא אותה הזמנה:

להסתכל על עצמנו.

יוגה זה להסתכל על עצמנו

כשאנחנו מתיישבים על כרית המדיטציה, כשאנחנו שוכבים ומביטים בנשימה, כשאנחנו מניעים את הגוף בתבונה ומתוך מודעות – אנחנו מסתכלים על עצמנו. וההסתכלות הזו היא פראסמקאינה –

היא מטפחת את הסמדהי ומחלישה את הקלשות.

מי ייתן ונמשיך להענות להזמנה הגדולה להסתכל על עצמנו, ושתהיה לנו שנה של טיפוח תודעה רחבה והחלשת המכאובים.