להלי ארליך על שאלה עתיקה: האם הפרק הראשון ביוגה סוטרה הוא באמת הפרק שצריך לקרוא ראשון?

סרט חדש וכתבה בניו יורק טיימס, שהעלו האשמות כבדות כנגד מורי יוגה בכירים על אלימות מינית, הם הזדמנות לנהל שיחה לא קלה, אבל הכרחית, על האפשרות של אלימות מינית ביוגה

פעמון עדין מצלצל במרחק. בעיניים עצומות, אני מתחיל לשמוע רחשים סביבי – אנשים קמים מהמזרונים ומכריות המדיטציה שלהם, אבל אני לא רוצה לקום. אני רוצה להמשיך לשבת. קולות ההתארגנות מקיפים אותי – קיפול מזרונים, אריזת ציוד בתיקים, פסיעות של מי שכבר יוצא החוצה מהאולם. ההמולה מתגברת, מגיעה לשיאה, ואז מתחילה לשכוך. אני מקשיב לכל זה: לאט לאט, אחד אחרי השני, אנשים יוצאים. ההמולה מתפוגגת. השקט חוזר לעטוף את מי שנשאר לשבת ואותי. אני חוזר להתבונן פנימה.

כל פעם מחדש אנחנו צריכים למצוא את הדרך ליישב את הפער בין השקט של האימון למהומה של המציאות הישראלית –
אבל אולי אפשר ללמוד משהו דוקא מהמומה הזו?

הטקסט הזה נכתב ביולי 2011, בזמן המחאה החברתית, וזכה בזמנו ללא מעט הדים. חשבתי שהוא טקסט נכון לפתוח איתו את הבלוג החדש של המרכז לויג’נאנה יוגה, שיעסוק לא מעט באימון כחלק בלתי נפרד מהחיים.קריאה מהנה – אורי 1. בודהה בכיכר הבימה לא פעם, מסביב, כלומר בפייסבוק, אני שומע אנשים אומרים שהמאבק הוא כזה, או אולי כזה: הוא פוליטי מדי, הוא לא פוליטי מספיק, זה נאיבי, זה מניפוליטיבי, אמיץ, פחדן. זה מגיע לא פעם מאנשים שלא