במציאות שלנו, פעם בכמה זמן יוצא לנו לעשות יוגה כשיש מהומה גדולה בחוץ. לצערנו, לפעמים מדובר במלחמה של ממש – טילים שעפים לכיווננו, אזעקות שמחרידות את השקט, אנשים נפצעים ונהרגים.

הדיסוננס בין השקט של האימון לרעש הגדול והנורא שבחוץ הוא לא פעם בלתי אפשרי. איך יושבים למדטיציה בתוך זה? איך נושמים? איך יכולים להתמקד בתנועה של הגוף?

ברגעים כאלה צריך לזכור את העצה החשובה למי שנסחף לתוך מערבולת ים: אי אפשר לנצח מערבולת. אם תנסו לשחות, אם תנסו להילחם בה – תתעייפו ותטבעו. כדי לשרוד מערבולת – צריך לשקוע פנימה, עד למטה, ומשם לשחות החוצה ממנה.

אני חושב שכשיש מערבולות גדולות בחוץ או בפנים, ואנחנו יושבים על כרית המדיטציה או עולים על המזרון כדי "להרגע", כדי ש"זה יעבור" – ואז אנחנו מנסים להלחם בכל המהומה הפנימית הזו אין לנו הרבה סכוי. בסופו של דבר נתעייף ונכנע.

יש מערבולות שאי אפשר לנצח.

לכן כשאני מוצא את עצמי נסחף לתוך מציאות אלימה וכאוטית, אני מזכיר לעצמי שהאימון הוא לא להילחם, אלא להתמסר. זה הזמן לשקוע פנימה. משם נמצא דרך החוצה.

כשתודעה סוערת במדיטציה אני לא נלחם בזה. אני מנסה לשקוע. זה לא תמיד זה פשוט ולא תמיד זה מצליח. לפעמים הסערה הפנימית חזקה מדי. אבל לא פעם – אם אני מרשה לעצמי להיות עם המערבולת, להתמסר אליה, היא שוככת.

בפראנימה אני יכול לנסות תרגילי נשימה שמכוונים להפעיל את מערכת העצבים הפרה-סימפטטית, כלומר את מצב הרוגע, אבל לפעמים פשוט אי אפשר. אז אני מעדיף דוקא לעשות קפלבהטי ובסטריקה למשל, לתת לאש לגדול, ולהכיל אותה בקומקבקות ארוכות.

ואז, לפעמים, היא דועכת. לפעמים.

באסאנה אולי צריך לכוון דוקא לטאפס, לאימון מחמם, לתנועה. כשהתודעה מוטרדת ממלחמה שמתחוללת בחוץ או עלולה להתחולל בחוץ זה אולי לא זמן לכפיפות מכונסות לפנים, או להקשתות מעודנות לאחור. אולי צריך דוקא להזיע בברכות שמש, להשתרש הרבה ולהתארך לשמיים בתנוחות עמידה. לזוז הרבה כדי לתת לדברים להשתחרר, לצאת, להרגע.

לא פעם – זה משקיט מאוד את התודעה.