רק כששוכחים מה צריך לעשות, מתחילים לעשות מה שצריך

המורה הראשון שלי למדיטציה, נזיר בודהיסט שלימד ויפאסאנה, אמר שכל גרם של תרגול שווה טונות של תאוריה. הוא לימד מדיטציה בישיבה והליכה עם מיקוד בנקודות שונות בגוף. תרגלתי איתו כמה שנים, נסעתי לריטריטים של ויפאסנה, בהם חוויתי מעברים חדים בין תחושות של אושר ושלווה בזמן הריטריט לחוסר שקט גדול וחוסר יכולת להתמודד עם העולם בחזרה. זה גרם לי לחשוב ששאולי התרגול הזה לא מתאים לי.

אחרי כמה שנים התחלתי לתרגל יוגה במרכז שיבננדה, שם תרגלתי מדיטציה בישיבה עם מיקוד בנקודה אחת וחזרה על מנטרה.

במשך שנים עלו בי השאלות, האם אני מתרגלת נכון, מה אני אמורה לראות, להרגיש, לחשוב או יותר נכון איך לא לחשוב ואיך מגיעים לחוויית האושר. קראתי בספרים על צלילות ואיחוד, אבל אני לא הצלחתי לחוות אותם.  

ב2011 הגעתי למורה שלי, נגה ברקאי. התחלתי לתרגל ויג’נאנה יוגה. ממנה שמעתי את ההוראה הפשוטה של המדיטציה, כפי שהיא במסורת של ויג’נאנה: “פשוט לשבת”.

עכשיו הייתי צריכה להרפות מתאוריה רבה שכבר נשאתי איתי. הייתי צריכה לשחרר את כל מה שאני יודעת. כשהייתי מוכנה להרפות מההרגלים הקודמים שלי, עלו בי זכרונות משלבי חיים מוקדמים, בהם אני כילדה יושבת ומודטת בכל מיני דרכים, באופן משוחרר מגבולות, טכניקות ושמות, אלא פשוט יושבת. גיליתי שאני מודטת בערך מאז שלמדתי לשבת.

בילדות המדיטציה היתה משהו שקורה ולא משהו שצריך לעשות. וכך גם עכשיו, ברגע שהפסקתי לחפש טכניקות ולהילחם בעצמי על “לעשות מדיטציה”, אפשרתי למצב הכרה מדיטטיבי להיות.

בשנים האחרונות ההכרה כבר מחכה לרגעים הללו, של הישיבה בשקט. לפעמים יש לזמן מצב תודעה מסויים שזה יקרה וחשוב לפנות זמן ומקום קבועים. כשהפסקתי “לעשות מדיטציה”, התחלתי להתבונן במצבי ההכרה המשתנים, להכיר אותם, לאפשר למדיטציה לגלוש אל החיים עצמם, ולהעשיר אותם ברגעי חסד. זה קורה כשאני מבשלת, מתרגלת יוגה, נוהגת ואפילו כשאני רצה..

למדתי שמה שעוזר זה למצוא זמן ומקום קבועים לישיבה. כדאי שזה יהיה מוקדם בבוקר, לפני שהעולם מתעורר. כדאי שהמקום שבו יושבים יהיה נקי, מאוורר ומסודר. שתהיה בו איכות של בהירות סאטווית. כשאנחנו יוצרים מקום כזה לעצמנו, וכשאנחנו משוחררים ממה שאמורים לעשות – המדיטציה תבוא להתארח והתודעה תמצא שקט.

נועה נוה היא מורה בכירה לויג’נאנה יוגה ומלמדת במרכז לויג’נאנה יוגה תל אביב.