פעמון עדין מצלצל במרחק
פעמון עדין מצלצל במרחק.
בעיניים עצומות, אני מתחיל לשמוע רחשים סביבי – אנשים קמים מהמזרונים ומכריות המדיטציה שלהם, אבל אני לא רוצה לקום. אני רוצה להמשיך לשבת.
קולות ההתארגנות מקיפים אותי – קיפול מזרונים, אריזת ציוד בתיקים, פסיעות של מי שכבר יוצא החוצה מהאולם. ההמולה מתגברת, מגיעה לשיאה, ואז מתחילה לשכוך. אני מקשיב לכל זה: לאט לאט, אחד אחרי השני, אנשים יוצאים. ההמולה מתפוגגת. השקט חוזר לעטוף את מי שנשאר לשבת ואותי. אני חוזר להתבונן פנימה.
אני חושב עכשיו על הסוטרה השניה של פטנג’לי “יוגה היא בלימת תנודות התודעה“, ואיך כל אחד שיצא מהאולם היה וריטי, תנודה של התודעה. כל אחד הרעיד את המרחב קצת, עד שכל התפוגג, וההתפוגגות של הרעשים הייתה בעצם תהליך של בלימה. לא עשיתי אותו – הוא קרה מעצמו. רק התבוננתי בו עד שהגעתי למקום של שקט שבו אפשר להתבונן פנימה.
את תשומת הלב שלי מושך שוב אזור מקלעת השמש, אזור שאני שב וחוזר להתבונן בו בישיבות ארוכות. משהו שם דורש את המבט שלי, תחושה מעט צורבת, שאני מנסה לחוש לעומק – להבין איפה היא בדיוק ומה טיבה.
בפרק השלישי של היוגה סוטרה מתוארים הכוחות המיוחדים והידע שאפשר להשיג כשמכוונים את המבט בעל האיכויות היוגיות, זה המורכב מהתמקדות (דהרנה), התבוננות מעמיקה (דהינה) ותודעה רחבה (סמדהי), לאובייקטים שונים, בייחוד אובייקטים בתוך הגוף.
וברגעים האלה, אחרי שראיתי את הדימוי המוחשי של תנודות התודעה מתחולל סביבי, ואז חזרתי להתבונן בגוף, כשאני חושב גם על הפרק השלישי וגם על פתיחת הפרק הראשון, אני מבין שלמרות שפטנג’לי אומר ש”יוגה היא בלימת תנודות התודעה”, זו נקודת הפתיחה ליוגה, לא נקודת הסיום.
אנחנו צריכים לבלום את תנודות התודעה כדי שנוכל ללכת בדרך. במובן זה וריטי נירודהה, בלימת תנודות התודעה, היא ההתחלה.
המחשבה הזו מבהירה לי קושי שהיה לי זמן רב – למה פטנג’לי פותח את היוגה סוטרה בפרק על סמדהי, שהוא האבר האחרון בין שמונה אברי היוגה כפי שיופיעו לקראת סוף הפרק השני.
למה להציב עם פתיחת הטקסט מטרה גדולה כזו, כמעט מרתיעה, והתשובה הפשוטה שהבנתי באותם רגעים הייתה שזו אינה מטרה, אלא תנאי.
סמדהי הוא לא רק האבר האחרון – הוא גם האבר הראשון.
משנות האימון שלי כבר למדתי שהדרך של היוגה איננה ליניארית. יש בה מעגלים וספירלות, וגם כשמיישמים אותה בהדרגה, צעד אחרי צעד, עדיין מגלים בכל מדרגה חדשה קשרים מעגליים ומורכבים, ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה. אבל עכשיו התבהר לי דוקא המהלך הליניארי של פטנג’לי והוא היה בהיר והגיוני להפליא: מתחילים בבלימת תנודות התודעה. זו הסיבה שאנחנו יושבים בתחילת האימון, וזו הסיבה מדוע זהו העקרון השני, אחרי הרפיית הגוף, בין שבעת העקרונות של ויג’נאנה יוגה.
מתוך השקטת התודעה מצטלל המבט, ומתחיל אימון.
