שלושה הדברים שכדאי לשים לב אליהם במדיטציה
מדיטציה היא פעולה של גוף
שכשנחשפתי לראשונה למדיטציה, די במקרה, מיד נתפסתי לדבר, התלהבתי והרגשתי שסופסוף משהו שתמיד ידעתי נפרש בפני במילים ובעשייה קונקרטית. אלא שבפועל לא היה לי מושג מה אני עושה.
היו שלושה דברים עיקריים שפספסתי, בין השאר כי לא היה מי שיראה לי, או שאולי לא ידעתי להקשיב.
הדבר הראשון היה ההבנה שהישיבה למדיטציה היא קודם כל עם הגוף. לתנוחה של הגוף יש משמעות קריטית לישיבה. ‘רק לשבת’, הנחיית הזן הידועה לתרגול, משמעה (בין השאר) תשומת לב מלאה לגוף, בתוך הגוף, ולתנוחה. טמונה כאן גם ההבנה שאפשר ליצור תנאים בהם הגוף יהיה זמין יותר לסוג כזה של נוכחות.
למי שמתרגל ויג’נאנה יוגה, כל אופן התרגול, וגם תרגולי הואיוס, למשל – ממש מכשירים אותנו להיות נוכחים בגוף.
כשהתחלתי להבין את זה, הבנתי גם שהתרגול נטוע בכוונה צלולה, אבל נטול מטרה.
יש רק זמן אחד למדיטציה
הדבר השני שהחמצתי היה שיש זמן אחד ויחיד למדיטציה, והוא עכשיו. ועכשיו. ועכשיו. כלומר שבכל רגע בחיים אפשר להיות בתשומת לב, בנוכחות, ושרגעי הישיבה אינם נפרדים משאר החיים. בציטוט חופשי מהכתבים – העבר חלף, העתיד טרם הגיע, החיים מצויים רק ברגע ההווה, הרגע היחידי שיש לנו.
חוסר מאמץ הוא תרגול
את הדבר השלישי הבנתי מתוך מפגש. המפגש היה עם מי שאחר כך, בטובו, הסכים לקבל אותי כתלמידה שלו ואפילו להסמיך אותי כמורה. היה זה מורה הזן תיך נאת האן, שנוכחות ברגע נראתה כל כך טבעית לו כך שכל תנועה שלו נראתה כמו ריקוד וכל מילה שלו מלאה בחמלה. ויחד עם זה לא היה ספק שהוא מתרגל, בכוונה עמוקה ובחן רב, בכל רגע ורגע.
איך משהו נראה כל כך טבעי ונינוח ובו בזמן ברור שיש שם גם מאמץ מודע? אולי כאן טמון הסוד שבאימון במדיטציה. סוד שאותו אני שמחה לגלות מידי יום.
חגית הרמון הייתה נזירה 12 שנים בפלאם ווילאג’ – מרכז התרגול של מורה הזן הידוע והאהוב תיך נאת האן, שם הוסמכה כמורת דהרמה. חגית היא בוגרת קורס המורים של ויג’נאנה יוגה עם אורית סן גופטה.
חגית תשתף אותנו בידע שלה בשבת מדיטציה ראשונה במרכז לויג’נאנה יוגה, שבת, 13.3.21
