“הנדר הגדול”: על הקשר בין יוגה ועשרת הדיברות
מאת להלי ארליך
ציווים מוסרים ביוגה ובמקרא
ישנה הקבלה מרתקת בין עשרת הדיברות כפי שהן מופיעות במקרא לבין היאמות והניאמות (ההגבלות החיצוניות וההגבלות הפנימיות) כפי שהן מופיעות אצל פטנג’לי, בהגדרה של היוגה בת שמונת האברים (האשטאנגה יוגה). מתוך ההקבלות והתפיסה העמוקה העומדת מאחורי התורות הללו נותר לנו לחקור וללמוד מהם הצווים המוסריים המסייעים לשמירה על תודעה רחבה וכיצד האלוהות נכנסת לפרטים הקטנים של התנהלות היומיום אם רק נדע לשים לב.
תנאי לתורה כולה: “ואהבת לרעך כמוך” ואי הפגיעה של היוגה
ראשית יש לשים לב למספר עשר והחלוקה שלו ל-5 ו-5. עשרות הדיברות נחלקות לחמש ש”בין אדם למקום” וחמש ש”בין אדם לחברו”. ואילו ביוגה ה”יאמות” (=ריסונים חיצוניים) עוסקות במפגש בין התודעה הפרטית לאחר וה”ניאמות” (=ריסונים פנימיים) עוסקות בטיהור המקדש הפנימי האישי שלנו של הגוף-נפש-תודעה.
ההפנמה של תהליך הטיהור בניאמות, נובעת מתוך תהליך מתמשך במסורות ההינדואיסטיות של הפנמת הפולחן החיצוני ומעבר לעבודה תודעתית אישית, פנימית ועמוקה. בתרגול היוגה המחשבה של “בין אדם למקום” הפכה להיות העבודה שבין אדם לעצמו בבחינת הרבדים של פעולות, מחשבות ורגשות והערך המרכזי אליו יש לכוון את העבודה הפנימית הזו הוא טהרה.
כפי שרבי עקיבא הציב תנאי לקיום התורה כולה במשפט “ואהבת לרעך כמוך” כך התנאי לקיום יוגה מתבטא בפתיחת האשטאנגה יוגה, ביאמה הראשונה שהיא “א-הימסה”= אי-פגיעה או אי-רצון לאלימות.
אם מסתכלים על סיפור יציאת מצרים ועל השיא שלו במעמד הר סיני מבחינה תודעתית, ניתן לחשוב על התודעה העוברת תהליך של שחרור ויוצאת מעבדות לחירות עד שהיא מגיעה למעמד של “ייחוד קודשא בריך הוא ושכניתה” הלא הוא האינטימיות הגדולה שבין הבורא והשכינה, בין האחדות והקולקטיב.
“עם אחד בלב אחד”
בעת קבלת עשרת הדברות במעמד הר סיני עם ישראל היו “עם אחד בלב אחד”.
הרמיזה כאן היא למצב התודעתי של האחדות המתממש בעולם הגשמי בצורת עשרת הדיברות. אלו הם חוקי ההתנהלות של האדם בעולם תוך שהוא שומר על ידיעה פנימית עמוקה בדבר הקשר בינו ובין האחר ובינו ובין הבורא, הברהמן, האלוהי או כל הגדרה אחרת שניתן להעניק ללא-מוגדר.
למעשה במעמד הר סיני בני ישראל קיבלו על עצמם את “ואהבת לרעך כמוך” במובן העמוק ביותר. האהבה כאן אינה אותה מילה שגורה המבטאת רגש יומיומי שבין אמא לילד או בין בני זוג, היא ייצוג של עומק מחויבות שנובע מעומק תפיסה אודות הקשר האחדותי ביני ובין האחר.
ההתממשות של התפיסה העמוקה הזאת בצורת מילה היא ‘אהבה’. האהבה מייצגת את היכולת שלי לראות את עצמי באחר, ולראות את הדבר הדומה והמאוחד בינינו (אותו אטמן או ניצוץ אלוהי וכיו”ב) שמעבר לאשליית הנפרדות. וכפי שאומרת הבהגווד-גיטה “לראות את עצמו כשרוי בכל היצורים ואת כל היצורים שרויים בתוכו”.
גם הא-הימסה נובעת ממקום דומה, מהבנה שהפגיעה באחר היא בסופו של דבר פגיעה עצמית גם אם זה נשאר רק ברמת המחשבה או הרגש בגלל הקשר ביני לבין האחר. א-הימסה היא ההתוויה שאמורה לכוון את תרגול היוגה שלנו והיא תנאי לתרגול אסאנה, מדיטציה או פראניאמה.
ביוגה: א-הימסה
הא-הימסה הוא מצב תודעה בו מתבטל המערך הרגיל שלנו שמוביל לפגיעה.
המערך הרגיל שלנו שמוביל לפגיעה מושתת על הרצון לקבל או על השתוקקות וסלידה. ברגע שהפעולות הרגילות שלנו נובעות מהשתוקקות, ללא ריסון וללא עבודה עצמית, אנו חשופים להשחתה מכיוון שזה טבע האדם. כל עוד אשליית הנפרדות דומיננטית בתוכנו ויש היצמדות חזקה ל”אני” הפרסונלי (=אסמיטה) אנו נוטים להשחתה, מפני שאותו אני פרסונלי ונפרד מסדר לעצמו את הנסיבות להשגת ההשתתקות הנעימה לו או למען סלידה מדברים לא נעימים.
כך היאמות האחרות הן למעשה צורות שונות של שמירת א-הימסה, גם בהן יש לתרגל אי-פגיעה.
לדוגמא הפרשן המרכזי של היוגה סוטרה, ויאסה מסביר לגבי המושג של סאטיה- אמירת אמת שאין הכוונה לאמירת אמת בפני עצמה ובכל מחיר. אמירת אמת היא זהות בין הדיבור, המחשבה והמעשים כפי שהם יוצאים החוצה מאיתנו אל העולם כל עוד אין בהם פגיעה.
לעיתים מוטב לא לומר דבר או לחפש דרך לומר משהו בצורה חדשה על מנת שלא תתבצע פגיעה באחר רק בשם אמירת האמת. קל להבין מהדוגמא הזאת שמדובר בתרגול לכל דבר, הוא מצריך עומק תפיסה, עומק מחשבה והרבה השקעה עצמית וחיבור על מנת להיות יכול לעמוד בכך בחיי היומיום.
ככל שמבינים את עומקה של א-הימסה מתבהר שקשה מאוד לחיות בעולם ולא לפגוע.
המטרה שלנו בתרגול היא לצמצם פגיעה ולבסס את תרגול הא-הימסה שלנו עד שנהיה בשלים לקחת על עצמנו את “הנדר הגדול”.
הנדר הגדול (מאהא-ורטם) הוא א-הימסה חובקת כל שאינה תלויה במקום, בלידה, בזמן או בנסיבות. רק המתרגל הבוגר בשל באמת לקחת על עצמו נדר כזה, לאחר שפיתח ראייה מבחינה המסייעת לו להכיר בצורות מעודנות של פגיעה עצמית או פגיעה באחר שרובנו בכלל לא רואים.
הכלי המרכזי ביוגה הוא ראיה
הפועל DRISH בסנסקריט (ר.א.ה בעברית) הוא הפועל השגור ביותר ביוגה סוטרה, התפיסה שהיוגה מושתת עליה מבוססת על הקשר בין הרואה והנראה.
התודעה שלנו גם היא “רואה” והראייה המבחינה (ויוקה-קהייטי) או הראייה הנכוחה (סאמייג-דרשנה) הן כלים לעבודה הפנימית של היוגי בדומה לאיזמל עבור מנתח. היוגי משתמש בכלי התודעה והראייה ועל כן נפרשת בפניו יכולת הראייה השלמה של תהליכים, זאת בעוד שלרוב בני האדם יש ראייה קצרת טווח שרואה רק עד לעונג או לסבל המיידי של הפעולות.
בזכות יכולות הראייה שהיוגי מפתח, ובזכות הרצון שלו להגברת הצלילות והבהירות התודעתית (סטווה) היוגי מזהה את המהלך השגוי של מחשבות פוגעניות ופועל ל”טיפוח ההפך”.
טיפוח ההפך ביוגה הוא המצב בו בתוך מדיטציה ניתן לראות את התהליך השלם של המחשבות והרגשות הפוגעניים ולזהות כיצד זה מכתים ומערפל את התודעה ובעצם מרחיק אותנו מהדרך.
טיפוח ההפך הוא החזרה לכוונה של “ואהבת לרעך כמוך” ולתפיסה של “עם אחד בלב אחד” הלא היא תפיסת האחדות.
להלי ארליך מתרגלת ויג’נאנה יוגה מאז 2003. היא תלמידתה של אורית סן גופטה מאז 2010 ובוגרת קורס מורים בכירים עם אורית (2014). היא בוגרת החוג ללימודי הודו ומזרח אסיה (סנסקריט ופילוסופיה הודית).
להלי מלמדת יוגה במרכז לויג’נאנה יוגה תל אביב ומעבירה קורסים על הפילוסופיה של היוגה במרכז וברחבי הארץ