כשהתותחים רועמים: מה שאזעקות יכולות ללמד אותנו על יוגה

1. איך ניצלים ממערבולת

במציאות שלנו, פעם בכמה זמן יוצא לנו לעשות יוגה כשיש מהומה גדולה בחוץ. לצערנו, לפעמים מדובר במלחמה של ממש – טילים שעפים לכיווננו, אזעקות שמחרידות את השקט, אנשים נפצעים ונהרגים.

הדיסוננס בין השקט של האימון לרעש הגדול והנורא שבחוץ הוא לא פעם בלתי אפשרי. איך יושבים למדטיציה בתוך זה? איך נושמים? איך יכולים להתמקד בתנועה של הגוף?

ברגעים כאלה צריך לזכור את העצה החשובה למי שנסחף לתוך מערבולת ים: אי אפשר לנצח מערבולת. אם תנסו לשחות, אם תנסו להילחם בה – תתעייפו ותטבעו. כדי לשרוד מערבולת – צריך לשקוע פנימה, עד למטה, ומשם לשחות החוצה ממנה.

אני חושב שכשיש מערבולות גדולות בחוץ או בפנים, ואנחנו יושבים על כרית המדיטציה או עולים על המזרון כדי "להרגע", כדי ש"זה יעבור" – ואז אנחנו מנסים להלחם בכל המהומה הפנימית הזו אין לנו הרבה סכוי. בסופו של דבר נתעייף ונכנע.

יש מערבולות שאי אפשר לנצח.

לכן כשאני מוצא את עצמי נסחף לתוך מציאות אלימה וכאוטית, אני מזכיר לעצמי שהאימון הוא לא להילחם, אלא להתמסר. זה הזמן לשקוע פנימה. משם נמצא דרך החוצה.

כשתודעה סוערת במדיטציה אני לא נלחם בזה. אני מנסה לשקוע. זה לא תמיד זה פשוט ולא תמיד זה מצליח. לפעמים הסערה הפנימית חזקה מדי. אבל לא פעם – אם אני מרשה לעצמי להיות עם המערבולת, להתמסר אליה, היא שוככת.

בפראנימה אני יכול לנסות תרגילי נשימה שמכוונים להפעיל את מערכת העצבים הפרה-סימפטטית, כלומר את מצב הרוגע, אבל לפעמים פשוט אי אפשר. אז אני מעדיף דוקא לעשות קפלבהטי ובסטריקה למשל, לתת לאש לגדול, ולהכיל אותה בקומקבקות ארוכות.

ואז, לפעמים, היא דועכת. לפעמים.

באסאנה אולי צריך לכוון דוקא לטאפס, לאימון מחמם, לתנועה. כשהתודעה מוטרדת ממלחמה שמתחוללת בחוץ או עלולה להתחולל בחוץ זה אולי לא זמן לכפיפות מכונסות לפנים, או להקשתות מעודנות לאחור. אולי צריך דוקא להזיע בברכות שמש, להשתרש הרבה ולהתארך לשמיים בתנוחות עמידה. לזוז הרבה כדי לתת לדברים להשתחרר, לצאת, להרגע.

לא פעם – זה משקיט מאוד את התודעה.

2. ארץ שהצדק מבוסס בה

בהאתה יוגה פרדיפיקה, הטקסט הקלאסי על ההאתה יוגה מהמאה ה-14, בסוטרה ה-12, כתוב כך:
"היוגי צריך להתאמן בהאתה יוגה בחדר קטן, מבודד, ארבע אמות רוחבו וארבע אמות אורכו, נקי מאבנים, מאש, ממים ומהפרעות מכל סוג, בארץ שהצדק מבוסס בה, שאנשים טובים חיים בה, ויש בה מזון בשפע"
(תרגום חופשי שלי)

הרבה פעמים כשקוראים את הטקסט הזה נדמה שאם אלה תנאי הפתיחה – לא נוכל להתאמן לעולם. איפה נמצא חדר ללא הפרעות כלל? ואם לא נולדנו בארץ שהצדק מבוסס בה? ואם סביבנו אנשים לא כ"כ טובים? ובמקום שפע – מחסור?

מי יכול למצוא מקום כזה?

אבל אני חושב שאולי מה שמנסים להגיד לנו פה זה מה המקום האידיאלי להתאמן בו. כן, סביר להניח שלא נמצא מקום שממלא את כל התנאים האלה, אבל אנחנו, כיוגים, שואפים למצוא מקום שממלא את כל התנאים האלה.

ואולי, וזו כבר הפרשנות האישית שלי, המסר החבוי פה הוא שאנחנו גם צריכים לפעול כדי שהמציאות בחוץ תהיה טובה ככל האפשר. שלא מספיק להתבודד בד' אמות החדר המובדד שלנו – שצריך לצאת ממנו מדי פעם ולפעול גם במציאות – כדי להפחית את האלימות, כדי לבסס את הצדק, כדי להבטיח את השפע לכולם.

אולי זו גם יוגה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.