מחשבות יוגה #1: השנה הקשה בחיי

באמצע אפריל מלאו לי 50.

יום הולדת זו סיבה לעצור רגע ולהתסכל על מה שקרה בשנה שעברה מיום ההולדת הקודם. השנה לא היה לי פשוט להתסכל אחורה: זו הייתה שנה קשה במיוחד. 

בחוץ היינו צריכים להתמודד עם מגיפה וסגרים, מחלות ומוות. הייתי צריך להמשיך לנווט את המרכז לויג׳נאנה יוגה תל אביב בין גלים סוערים שלא ידענו אם נצלח, כלכלית ולא רק כלכלית. 

בפנים הייתה התמודדות עם גידול ילדים בתוך שנתיים של קורונה, התבגרות של הבכור בתוך הסגרים, וכל הזמן, ברקע, המחלה הארוכה של אבא שלי, ההידרדרות שלו שבסופה, בסתיו האחרון, המוות שלו. 

כמה שבועות אחרי שאבי נפטר החלו כל מיני חוליים לא מאוד קשים אבל מאוד מאוד מטרידים ומשבשי חיים לצוץ, מסינוסיטיס עקשני שחייב ניתוח, דרך גב שנתפס באופן חריף – וקורונה, שסיימה את כל אלה בטון הולם לתקופה. הגוף שלי כאילו הודיע לי שהיה לו יותר מדי.  

כשהגוף מגיב ככה אני לא פעם מתייסר – אני שואל את עצמי איך זה שאני, שמתאמן באופן סדיר כבר כמעט עשרים שנה, סובל ככה. אבל למדתי מהמורה שלי, אורית סן-גופטה, שמי שעובד עם הגוף, מי שמקשיב לגוף, רגיש יותר לתחושות האלה ולכאבים האלה. אני חושב שהגוף כואב ככה אצל רבים, אבל יש אנשים שאולי לא יודעים לשים לב לכאב הזה, והוא ממשיך, לא מטופל, מצטבר.

לזמנים קשים יש השפעה על הגוף ועל התודעה. כשעוברים זמנים קשים, הרבה פעמים אנחנו מתקשים גם. 

הייתי רוצה לכתוב שהיוגה שומרת עלינו רכים. אבל יש רבים שהיא דווקא מקשיחה אותם. הנה למשל מה שפמה צ׳ודרון, נזירה בודהיסטית, כותבת על תרגול וקשיחות בספרה ״כשהדברים מתפרקים״:

״עדיין, גם אחרי שנים רבות, רבים מאיתנו ממשיכים לתרגל בקשיחות. אנחנו מתרגלים בתחושת אשמה, כאילו ינדו אותנו אם לא נעשה את זה נכון. אנחנו מתרגלים כדי שלא נתבייש בעצמנו, ובפחד שמישהו יגלה איזה מודטים גרועים אנחנו. בעצם, לפי בדיחה ישנה, בודהיסט הוא כזה שעושה מדיטציה או מרגיש אשם שהוא לא עושה מדיטציה. אין בזה שום אושר מיוחד״

המורה שלי, אורית סן-גופטה, קוראת לתודעה התובענית הזו ״תודעה מתעמרת״. אני מכיר את התודעה המתעמרת שלי שנים ארוכות. אני מכיר את המחשבה המייסרת שאני לא מתאמן מספיק. שאם רק הייתי קם יותר מוקדם בבוקר, או מתעכב פחות בדרך, הכל היה אחרת.ששעה אימו ןביום זה לא מספיק. ששעתיים גם לא. ששלוש לא.

אבל זה לא חייב להיות ככה. היוגה מציעה אופציה לאימון שונה, לתודעה אחרת. בספרה ״לב האימון״ אורית כותבת:
״אנחנו מבקשים תודעה מתבוננת, שהיא ערנית אך גם רגועה ורכה במובן זה שאינה ביקורתית מדי או נוקשה מדי״.

הזמנה לאימון אחר

במודל של היוגה בת שמונת האברים (אשטנגה יוגה) ביוגה סוטרה של פטנג׳לי, האיכות של שביעות רצון (סמנטושה) מגיעה לפני האיכות של האימון המחמם (טפס). אולי זה רמז למה אנחנו צריכים להתחיל לעשות כדי להגיע לאימון קלילים יותר:
אנחנו צריכים להגיע לאימון מרוצים.

זה לא פשוט בכלל. ראשית כי לא גידלו אותנו להיות מרוצים – לא ממה שקורה בחוץ ולא ממה שקורה איתנו. אנחנו חיים בעולם שמפציץ אותנו במסרים כמה אנחנו לא בסדר, ואיך אנחנו יכולים להשתפר: במראה, במשקל, ביכולות השכליות. השוטר הפנימי שלנו עושה עבודה לא רעה להדהד את המסרים האלה עוד ועוד. 
 
בעולם כזה אני חושב שהאימון הוא בדיוק על הדברים האלה – אנחנו צריכים להתאמן על הקלילות שלנו. להתאמן ביכולת שלנו לשהות במקום רגוע. להתאמן בשהות במקום שבו לא רוצים כל הזמן להשתנות. לקבל את עצמנו. 
 
האם אנחנו יכולים לסיים מדיטציה ולא לשפוט אותה כ״טובה״ או ״רעה״ אלא פשוט להיות מרוצים שישבנו? האם אנחנו יכולים לגמור אימון בלי לחשוב שהיינו צריכים לעשות יותר? האם אפשר לקום מהמזרן ופשוט לשמוח שנפגשנו עם עצמנו?

זה האתגר הגדול של אימון מתוך שביעות רצון.

פמה צ׳ודרון כותבת:
״בעבודה עם התודעה המשוגעת והמבלבלת שלנו עוזר מאוד לזכור שלמעשה אנחנו משחררים את הרכות שנעולה בתוכנו ומניחים לה להתפשט, מניחים לה לטשטש את הפינות החדות של הביקורת העצמית והתלונות שלנו״.
 
האימון כזה יכול לא לייסר ולא להקשיח. עם הכוונה הנכונה, האימון משחרר בנו את הרכות שקיימת בנו תמיד. בויג׳נאנה יוגה למדתי להכיר את התודעה המתבוננת שאיננה דורשת, שאורית כותבת עליה. תודעה שיש בה רכות גדולה, הרכות שמלווה, אם נותנים לה, בחום ובקבלה.

התודעה הרכה מביאה ערנות, והערנות מביאה איתה שמחה. 
 
קשה מאוד להתאמן כך כשרע בחוץ: כשאבא שלך נוטה למות, איך תהיה שבע רצון? מאיפה יבואו הכוחות להגיד שטוב לי אם מה שיש כרגע? כשיש סביבך כאב ועצב, מאיפה נביא את הרכות?
 
בשנה האחרונה כשהיה עצב וכאב, הם הציפו אותי באימון. מרכיבי האימון, הישיבה השקטה, הנשימות והאסנות מבהירים את הקשב, ואז הכאב והעצב מובהקים יותר: אין מה להדחיק ואין לאן לברוח. 
 
לכאורה הייתי צריך לרצות לברוח מכל זה. אבל העוצמה של האימון, כמעט אפשר לומר הנס שלו, זה שבעת ובעונה אחת לבהירות שהוא מביא – הוא מאפשר לשהות עם העצב והכאב. אין לאן לברוח אבל גם אין צורך לברוח. אפשר לקבל את מה שיש כרגע, קשה ככל שיהיה, ואפשר למצוא דרך להתייצב גם כשכואב מאוד.

ולפעמים, אולי אחרי כמה דקות, או אחרי כמה ימים, הרכות חוזרת ומשתחררת, והשמחה איתה. הכאב והעצב עדיין שם. החיים עדיין מלאים בהם. אבל רכות ושמחה גם.

מה הייתי בלי האימון. מה הייתי בלי היכולת לראות את הדברים, לחוות אותם עד תומם ואז לצלוח אותם, בדרך למקום הכואב פחות והשמח יותר שבו אני עכשיו.

היוגה היא מתנה גדולה.

מחשבות יוגה:
פעם בשבועיים אני אשלח טקסט קצר עם המחשבות שלי על יוגה, ועל האופן שבו האימון משתלב על החיים שלי ובכלל ומשפיע עליהם.
אם אהבת את מה שקראת ואת.ה רוצה לקרוא עוד, מוזמן.ת להשאיר לי פרטים בטופס

להתראות – 

אורי

    הצטרף לדיון

    2 תגובות

    1. תודה לך אורי על השיתוף המבורך הזה. הרגשתי שהמילים כמו נכתבו במיוחד עבורי, כמוך, גמני חוויתי לא מעט ממה שחלקת.
      דרוש אומץ, דרושה בהירות בראיית הדברים ודרוש זיקוק ודיוק בחשיפה. כל אלו מצאתי כאן.
      תודה לך עם חיבוק 💙🙏

    השאר תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *