מחשבות יוגה #1: השנה הקשה בחיי

באמצע אפריל מלאו לי 50.

יום הולדת זו סיבה לעצור רגע ולהתסכל על מה שקרה בשנה שעברה מיום ההולדת הקודם. השנה לא היה לי פשוט להתסכל אחורה: זו הייתה שנה קשה במיוחד. 

בחוץ היינו צריכים להתמודד עם מגיפה וסגרים, מחלות ומוות. הייתי צריך להמשיך לנווט את המרכז לויג׳נאנה יוגה תל אביב בין גלים סוערים שלא ידענו אם נצלח, כלכלית ולא רק כלכלית. 

בפנים הייתה התמודדות עם גידול ילדים בתוך שנתיים של קורונה, התבגרות של הבכור בתוך הסגרים, וכל הזמן, ברקע, המחלה הארוכה של אבא שלי, ההידרדרות שלו שבסופה, בסתיו האחרון, המוות שלו. 

כמה שבועות אחרי שאבי נפטר החלו כל מיני חוליים לא מאוד קשים אבל מאוד מאוד מטרידים ומשבשי חיים לצוץ, מסינוסיטיס עקשני שחייב ניתוח, דרך גב שנתפס באופן חריף – וקורונה, שסיימה את כל אלה בטון הולם לתקופה. הגוף שלי כאילו הודיע לי שהיה לו יותר מדי.  

כשהגוף מגיב ככה אני לא פעם מתייסר – אני שואל את עצמי איך זה שאני, שמתאמן באופן סדיר כבר כמעט עשרים שנה, סובל ככה. אבל למדתי מהמורה שלי, אורית סן-גופטה, שמי שעובד עם הגוף, מי שמקשיב לגוף, רגיש יותר לתחושות האלה ולכאבים האלה. אני חושב שהגוף כואב ככה אצל רבים, אבל יש אנשים שאולי לא יודעים לשים לב לכאב הזה, והוא ממשיך, לא מטופל, מצטבר.

לזמנים קשים יש השפעה על הגוף ועל התודעה. כשעוברים זמנים קשים, הרבה פעמים אנחנו מתקשים גם. 

הייתי רוצה לכתוב שהיוגה שומרת עלינו רכים. אבל יש רבים שהיא דווקא מקשיחה אותם. הנה למשל מה שפמה צ׳ודרון, נזירה בודהיסטית, כותבת על תרגול וקשיחות בספרה ״כשהדברים מתפרקים״:

״עדיין, גם אחרי שנים רבות, רבים מאיתנו ממשיכים לתרגל בקשיחות. אנחנו מתרגלים בתחושת אשמה, כאילו ינדו אותנו אם לא נעשה את זה נכון. אנחנו מתרגלים כדי שלא נתבייש בעצמנו, ובפחד שמישהו יגלה איזה מודטים גרועים אנחנו. בעצם, לפי בדיחה ישנה, בודהיסט הוא כזה שעושה מדיטציה או מרגיש אשם שהוא לא עושה מדיטציה. אין בזה שום אושר מיוחד״

המורה שלי, אורית סן-גופטה, קוראת לתודעה התובענית הזו ״תודעה מתעמרת״. אני מכיר את התודעה המתעמרת שלי שנים ארוכות. אני מכיר את המחשבה המייסרת שאני לא מתאמן מספיק. שאם רק הייתי קם יותר מוקדם בבוקר, או מתעכב פחות בדרך, הכל היה אחרת.ששעה אימו ןביום זה לא מספיק. ששעתיים גם לא. ששלוש לא.