הודו על שדרות רוטשילד

הטקסט הזה נכתב ביולי 2011, בזמן המחאה החברתית, וזכה בזמנו ללא מעט הדים.

חשבתי שהוא טקסט נכון לפתוח איתו את הבלוג החדש של המרכז לויג’נאנה יוגה,
שיעסוק לא מעט באימון כחלק בלתי נפרד מהחיים.
קריאה מהנה –
אורי

1. בודהה בכיכר הבימה

לא פעם, מסביב, כלומר בפייסבוק, אני שומע אנשים אומרים שהמאבק הוא כזה, או אולי כזה: הוא פוליטי מדי, הוא לא פוליטי מספיק, זה נאיבי, זה מניפוליטיבי, אמיץ, פחדן. זה מגיע לא פעם מאנשים שלא הגיעו כלל לרוטשילד, או לכל מקום אחר שבו הדברים קורים. הם כבר יודעים, ומה שהם יודעים מתאים מאוד למה שהם כבר ידעו.

הבודהה ניסה ללמד אותנו כמה קשה לראות את המציאות, ואיזה מחיר אנחנו משלמים על החיים בתוך התפיסות הישנות שלנו. כמה מהר אנחנו נותנים שמות ותיוגים, מזדרזים להכניס את מה שאנחנו מוצאים בדרך שלנו למגירה שכבר הייתה לנו, ומתפלאים כשאנחנו משלמים על זה מחיר.

מה שקורה עכשיו בחוץ הוא מיוחד וראשוני גם אם הוא דומה לדברים אחרים. התנועה הזו (כלומר התזוזה, הפיסית, התודעתית, הרעיונית) לא מוכנה להכנס למגירות שלנו (על זה כתבתי גם כאן).

ויש מי שזה מרגיז אותם, או מרתיע. האמת היא, שזה נורא קשה, אפילו מפחיד, ככה לעמוד על יד הנהר השוצף ולא לנסות לשלוט בו. לא להבין.

המחאה היא דבר חי  ודינאמי. היא משתנה כל הזמן. היא פושטת צורה ולובשת צורה. היא אתגר אמיתי לכל מי שמנסה לחיות את החיים לא דרך סיסמאות, הגדרות או הגבלות – אלא רגע אחרי רגע לראות את הדברים כמו שהם. במובן הזה היא מערערת ומפחידה ומעוררת תקווה ומשמחת – כי יש בזה משהו כל כך מרגש, כל כך מלא אנדרנלין ומעורר, שאני, לפחות, מתקשה להרדם אחרי ביקור לילי בשדרה.

2. פטנג'לי על החשמונאים

ביוגה-סוטרות של פטנג’לי מפורטות הניאמות, הריסונים הפנימיים של המתרגל. פטנג’לי מציב בהן את הסנטושה, שביעות הרצון (באנגלית מהוג להשתמש ב-contentment), לפני  הטפאס, המאמץ או האימון המחמם.
בכך הוא מבטא תפיסה שנדמית הפוכה לתפיסה המקובלת בתרבות שלנו, שבה חוסר שביעות רצון אמור להקדים את המאמץ, להיות הסיבה לפעולה. פטנג’לי רומז לנו שללא תחושה בסיסית של שביעות רצון – פעולה לא תהיה.

האנשים שיושבים ברוטשילד אומרים שהם יושבים שם כי הם מיואשים, כי נמאס להם, כי אי אפשר יותר, ואלו כמובן רגשות אותנטיים, ואני מזדהה איתם מאוד – אבל בלי סוג מסויים של הכרה בערך עצמם, בלי תחושה שיש להם כח לעשות משהו, בלי קמצוץ סנטושה – המשהו הגדול והעצום הזה לא היה קורה. היאוש היה יאוש משתק – והטאפאס הזה ברחובות לא היה מתרחש. למדנו בשבועיים האחרונים שאנחנו לא חסרי אונים, שיש בנו כח. תרגלנו סנטושה, ועשינו טאפאס – במאהלים, בהפגנות, בפעילות, בתמיכה.

אבל שביעות רצון, הכרחית ככל שתהיה, יכולה להפוך למלכודת. ללא המאמץ, היא הופכת לאגו טריפ. קו דק מאוד עובר בין שביעות רצון שמובילה לפעולה לבין שביעות רצון שמובילה לשקיעה בהתענגות עצמית – שעוצרת כל פעולה.

תרגול היוגה למד אותי שגם בהצלחות וגם בכשלונות יש לחזור תמיד לאמת שפטנג’לי ביטא: כדי להתקדם צריך להיות שבעי רצון, משביעות הרצון יש לנוע קדימה. להיזהר מהייאוש המשתק, להימנע מאגו-טריפ הרסני.

להיות שבע רצון ולהמשיך להתקדם. להמשיך להתקדם ולהיות שבע רצון. כל פעם מחדש.

ככה זה צריך להמשיך גם ברחובות:  יד ביד, שני קצוות של אותה קשת, בלי לוותר.

3. גנדהי פינת שינקין

אהימסה וסטיה. אי-אלימות ואמת. כל התורה כולה על רגל אחת.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *